איך לעזור לילדים להתגבר על פחדים
פרסומים מתוך הספר "ילדים זה שמחה" (פורסם ב Ynet. לחצו על הכותרת וקראו):
התמודדות עם פחדים של ילדים - כללי
הבינו שהילד חווה פחד ממשי. אם צריך, רדו לגובה העיניים שלו וראו את הפחד. כשילדים פוחדים הם נוטים לגמגם או לדבר במהירות ובאופן לא ברור, הם יכולים לנשום במהירות ובכבדות, להזיע, לבכות, לחוות כאבים באזורים שונים בגוף או לפתח תסמינים אחרים. ילדים קטנים גם עלולים לא לדבר מרוב "הלם" (Freeze).
תנו לגיטימציה לפחד וגלו אמפתיה לילד – אך במידה: לדוגמא: אמרו לו "אני מבין שאתה שהמפלצת מפחידה אותך.. זה בסדר לפחד". הימנעו מזלזול בתחושת הילד (לדוגמא, הימנעו ממשפטים כמו "זה טיפשי לפחד מחושך, או ג'וק זה בכלל לא מפחיד...") כיוון שזה רק ילמד אותו שאין טעם לבוא אליכם כשהוא יחוש תחושות לא נעימות כמו פחד, או אולי גם תחושות לא נעימות אחרות. הימנעו מלהציג באופן תמידי הזדהות כגון "גם אני פוחד מחושך או מנחשים או ...." כיוון שהילד עלול לפתח מנגנון שיפוט שאומר כי רק אם מה שהוא פוחד ממנו הוא גם מה שאתם פוחדים ממנו, זה לגיטימי לפחד מאותו דבר. הדבר יכול להקשות עליו בהתמודדות עם פחדים שייחודיים לו – שלב שנחוץ להתפתחותו האישית. הימנעו מלהיות יותר מדי עסוקים בפחד – כי אז הילד עלול להשתמש בפחד כמוטיב שמגייס אתכם ומקנה לו תשומת לב הורית.
בקשו תיאור ספציפי של מושא הפחד. ככל שמדברים יותר על הנושא או מנתחים אותו, הוא הופך להיות יותר מוכר ולכן פחות מפחיד. שאלו את הילד על איך נראה מושא הפחד, מה מפחיד אצלו? איזה קול יש לו? אילו צבעים וכדומה.
העבירו לילד בהדרגה את האחריות הסופית להתמודד עם הפחד. אל תגוננו עליו. אם תגוננו עליו זה רק יחזק את תחושת חוסר הביטחון שלו ואת התפיסה שהוא לא מסוגל להתמודד עם הפחד. לדוגמא: פחד ממפלצות שמביא לכך שהילד ישן עם ההורים, מביא את הילד לחשוב שרק ההורים יכולים לעזור להתמודד עם המפלצות ושלו, אין את הכוחות לעשות זאת לבד.
נסו לבחון אם אפשר לראות את מושא הפחד באור אחר. דוגמאות: אולי המפלצת יורקת אש כי זו הדרך שלה לומר שהיא פוחדת להיות לבד ורוצה חברים?.... אולי הכלב שנובח דווקא נורא מתרגש לראות ילדים ולא כועס עליהם....
בקשו מהילד להעלות רעיונות איך אפשר להתמודד עם מושא הפחד. האם חרב מנצחת אותו? האם יש מילת קסם שמעלימה אותו? האם אפשר ליצור מפלצת דימיונית וטובה שתפקידה להגן על הילד שאם הוא צריך עזרה, הוא קורא לה והיא והוא ביחד מנצחים כל אויב רע?....
אם צריך, העלו אתם רעיונות כיצד הילד יוכל להתמודד עם מושא הפחד וראו למה הילד מתחבר.
יש תיאוריות שאומרות שכדי להתמודד עם הפחד, אפשר וכדאי לתת לילד לצייר אותו ואחר כך לשרוף את הציור, או לזרוק אותו לזבל. מניסיון של הורים שסיפרו לי שניסו זאת ומתפיסה עצמית אישית, המסקנה שאני מגיע אליה שגישות אלה בדרך כלל יעילות לזמן קצר או מקרה חד פעמי. הן לא ממש פותרות את בעיית הפחד.
הפתרון לפחד מחושך הוא פשוט – אור. אין שום בעיה שילד ילך לישון עם אור (לא חזק). התעקשות הורית על לינה בחושך רק מעצימה את הפחד וגורמת לילד לפחד גם מכך שיש לו הורים שלא מבינים אותו ולא קשובים לצרכיו.
לא מחויב הוא שילד שנרדם עם אור לא חלש, יישאר עם אור זה כל הלילה. אפשר להגיע עם הילד להסכם שאחרי שהוא נרדם, יישאר בחדר אור חלש יותר אך עדיין אור שאפשר לראות אתו היטב. חשוב להגיע עם הילד להסכמה איזה אור יישאר אחרי שיירדם. אם הוא מתעקש שיישאר אור חזק, אפשר לאפשר זאת לשבוע ואז לפתוח את הנושא שוב ולהציג טיעונים שמבקשים התחשבות שלו (כמו עלות החשמל) ולבקש את שיתוף הפעולה שלו. חשוב לא לאבד את אמונו של הילד בכך שתשימו אור אחר ממה שהבטחתם. אפשר גם להרכיב דימר ולעמעם מעט את האור עוד לפני השינה כך שמראש לא יהיה בחדר אור חזק אך עדיין יהיה זה אור שעוצמתו מקובלת על הילד.
אפשר גם להציע לילד אור מעומעם מחד אבל פנס ליד המיטה שאם הוא קם והוא רוצה אור חזק יותר הוא יוכל להדליק את הפנס.
אל תשקרו לילדים. אם זה אמור לכאוב, אל תגידו שזה לא יכאב. אם תשקרו, הם לא יאמינו לכם יותר, הם לא יבטחו בכם יותר, ובצדק. מעבר לזה, זה גם ילמד אותם שבמשפחה שלכם אפשר לשקר, ואז, גם הם ישקרו לכם.
תנו לילד ביטחון שאתם שם לצידו
עזרו לילד להבין בדיוק במה מדובר, לפרטי פרטים, כדי לתת לו תחושה שהוא בשליטה ובסביבה מוכרת. אם מדובר בזריקה למשל, תנו לו להבין איזו דקירה תהיה, איפה ואיך היא תרגיש (אפשר להמחיש זאת, לדקור את ידו מעט עם קיסם).
הביאו אמון במסוגלות הילד להתגבר: בכך שלמרות שיהיה משהו לא נעים, הוא יהיה מסוגל להתגבר עליו
מצאו דרך להשיג את שיתוף הפעולה שלו על ידי שידור סמכותיות והחלטיות בכך שיש פעולה שעומדים לעשות (ללכת לרופא, לקבל זריקה וכו'). השאלה היא איך זה ייעשה – ופה, יש לו אפשרות בחירה. אם זה לא נושא בריאותי, רצוי מאוד לא לעשות דברים בכוח, כי אז, זה כבר לא ייקרא שיתוף פעולה, אלא כפייה (ראו בפרק על שיתוף פעולה).
עזרו לילד להפסיק התקף בכי: אם הילד נכנס להתקף בכי, נשמו אתם נשימות עמוקות וארוכות. אלה בדרך כלל עוזרות להפסיק את הבכי.
אל תשוו את הילד שלכם לילדים אחרים שלא מפחדים. זה לגיטימי לחשוש ולפחד
אל תרגיעו את הילד בלי סוף כי זה לכשעצמו יכול להלחיץ (מספיקה הרגעה אחת או שתיים בשלבים המקדימים לאירוע ו/או התייחסות קצרה כל מתי שהילד מעלה את העניין).
בפסח האחרון ניצלנו את העובדה שהילדים בחופשה מהגן ומבי"ס ונסענו לאילת. אתוודה כי זה נעשה גם כדי ליצור זמן איכות משפחתי, אך גם כדי להסיר מאתנו את הדאגה למציאת עיסוק לילדים בימי חופשה אלה. יש באילת משהו קסום עבור הילדים. המתוקה שלי אף הכריזה כי היתה מוכנה לעבור לגור שם. מסתבר שלא צריך להיות אנשים עובדים כדי לרצות לחיות בחופש תמידי. הכמיהה לאילת היתה כה גדולה שהמתוקים אף העדיפו לוותר על עצירות הדרך להתרעננות כדי להגיע כמה שיותר מהר ליעד הנכסף. הפעם, שהינו במלון קלאב הוטל שהפתיע לטובה עם בריכות ענק שמיועדות רק לילדים וחדרים מרווחים. ניסיונותינו לצאת לשיטוטים מחוץ למלון הפכו קצרים ממה ששיערנו כי המתוקה התייחסה לכל דקה שהיא לא במלון כבזבוז של דקה שהיא היתה יכולה להיות בבריכה. בכל ניסיון לבקר בקניון או בטיילת, המתוקה הכריזה די מהר שהיא רוצה לחזור ה"ביתה" ולבריכה.
בפעם שעברה כשהיינו באילת והעלנו את האפשרות לבקר בעיר המלכים, המתוקה הודיעה שזה לא מעניין אותה. הפעם, אולי כי התחילה ללמוד בביה"ס לימודי תורה, היא הכריזה שהיא דווקא רוצה לבקר שם. דאגתי להזמין מראש כרטיסי הנחה (המחיר המלא עומד על כ 400 ₪ למשפחה של 4). ביום השלישי לשהות, הסכמנו שהגיע הזמן שאפשר להתרחק קצת מהמלון ויצאנו לעיר המלכים. מיד כשנכנסו לתוך האולם הראשי, אמרה המתוקה בהססנות כלשהי שהיא רוצה לחזור למלון.
"אבל רק הגענו" אמרה זוגתי.
"כן. אבל זה לא מעניין פה. אני רוצה לחזור למלון" פסקה.
למי שלא ביקר במקום, אתאר כי אולם הכניסה הוא אולם גדול ובו 4 דלתות גדולות, שכל אחת מובילה למקום עלום אחר. לא ניתן לראות מה יש מאחורי הדלת. ליד כל דלת יש הסבר על הצפוי מאחורי הדלת, אך ההסבר היה יותר למבוגרים ופחות לילדים (אני אומר את זה, גם לפי הגובה בו מיקמו אותו, וגם לפי הרצינות בו הוא כתוב).
"איך את יודעת שלא מעניין פה?" שאלתי שאלה הגיונית. אבל היא, כנראה כבר משופשפת ומכירה כנראה את הנפשות הפועלות, הבינה שבהיגיון היא לא תצליח להשיג את מבוקשה אז היא הפעילה את הרגש:
"אני פוחדת".
"ממה? שאלתי.
"לא יודעת. אני פוחדת".
לרגע עברה במוחי המחשבה "יקירתי, שילמנו מאות שקלים עבור ביקור פה, אז תתגברי (ומיד!) על הפחד"... אבל אחרי הכל, פחד לפסיכולוג, זה כמו פיתיון לדג. עלה פה משהו שקשה לי להתעלם ממנו. תמהתי אם היא בחרה במילה זו במקרה או במכוון, אבל מבט אחד מהיר אליה, הראה שבאמת יש לה פחד שקשור בביקור במקום.
"מה מפחיד אותך?" שאלתי, בתקווה שתוכל למלל את הפחד.
"לא יודעת" השיבה.
הסתכלתי באולם הקבלה. חשבתי שעבור ילד נמוך יחסית, הדלתות הגבוהות והגדולות, שאין דרך לדעת מה יש מאחוריהן יכולות להיות מאיימות. האולם עצמו, לא היה מואר בחוזקה. גם זה יכול להוסיף לאווירת הפחד שהיא חוותה. ניסיתי להרגיע:
"מתוקה, אמא ואני והמתוק נהיה אתך כל הזמן. את יכולה לתת לנו גם יד כל הזמן. אנחנו נשמור עליך".
"אני רוצה הביתה". היא אמרה (מתכוונת כמובן למלון), אך בקול מפויס יותר.
"תראי מתוקה. אנחנו קנינו כרטיסים מראש שעלו הרבה כסף, גם כי את אמרת שאת רוצה לראות את המקום. לחזור עכשיו בלי לנסות אפילו לראות מה יש במקום הזה, יהיה מאוד חבל. אם יהיה משהו שלא תרצי לעשות, אחרי שנראה במה מדובר, נחשוב מה עושים. בסדר?"
לאחר התלבטות, היא אמרה "בסדר". היה ברור שהיא לא לגמרי רגועה, אבל מוכנה לנסות. שמחתי על כך מאוד: היה לי ברור שאם נחזור, המתוקה תצבור חוויה שלילית ומתסכלת של חוסר מסוגלות להתגבר על פחד שלה, וגם אני אהיה מתוסכל מאותה סיבה בדיוק (או קיי, וגם מבזבוז הכסף...).
החדר הראשון אליו בחרנו להיכנס היה מערת האשליות. היא אחזה בחוזקה בידה של אמא. לא הבנתי מה הקשר בין המדע ובין המלכים אבל זה היה חדר מאוד מושך עם משחקים מאוד מאתגרים ולאחר מספר שניות היא כבר היתה עצמאית בשטח. לאולם השני היא נכנסה יותר בקלות. צפינו בסרט בארבעה מימדים. היא החזיקה בחוזקה את ידית הכסא (אני יודע, כי ידי היתה על ידה) ונבהלה ברגעים המפחידים אך גם נהנתה מטיפות המים שהושפרצו. בסך הכל, היא אמרה שהחוויה היתה לא נעימה, אך ניכר היה שהיא שמחה שהתגברה על הפחד וחוותה אותה.
אחרי חוויה חיובית אחת ושלילית אחת, היא הכריזה שהיא מוכנה להיכנס רק לעוד חדר אחד מבין השניים שנותרו. אמרתי שוב, שאנחנו נכנס לראות מה מוצע בחדר ואז נחליט. כך עברנו את החדר השלישי, סיפורי תנ"ך בתוך המערות, שאמנם היה מאוד מושקע אך לא לטעמנו, ולכן רפרפנו דרכו החוצה. כשהגענו לחדר הרביעי עשיתי לה הכנה, כשאמרתי לה שקראתי שזה החדר הכי כייפי כי יש שם מסלול עם מים וגם רק מי שגובהו מטר ועשרים ומעלה יכול להיכנס. אמרתי לה שתוכל לבחור אם אני או אמא נצטרף אליה. גם מחסום הגובה והעובדה כי לא כל אחד יכול להיכנס וגם האפשרות לבחור את הנכנס אתה, היו מפתים והיא בחרה להיכנס- ואיתי. במסלול האחרון היא היתה דרוכה, אך למדה להירגע כשלא קרה דבר מפחיד, ואז, כשבסוף המסלול הסירה הגיע לגלישה במדרון תלול מאוד, היא נצמדה אלי בחוזקה, אך נהנתה מהרגע. אני יודע את זה, כי כשיצאנו, היה לה מאוד חשוב לצלם את המגלשה האחרונה של הסיר, כשמבט מאושר של "ניצחון מתוק" על פניה.
במקרה לעיל, מה שעזר להתגבר על הפחד, הוא:
א' - פירוק המשימה לשלבים והתמודדות עם כל שלב בנפרד.
ב' – הצגת האפשרות הברורה כי אם אחרי שנראה במה מדובר, עדיין יהיה פחד, לא נעשה את הפעילות הספציפית.
לפני כשבוע היה יום מתן חיסונים לתלמידי כיתות א' בבית הספר. הורים ו/או ילדים שרצו בכך, יכלו להגיע עם הילדים בבוקר ולהיות עם הילדים בעת קבלת החיסון. המתוק לא החליט אם הוא רוצה שנגיע או לא, אבל זה לא ממש שינה כי זוגתי רצתה להגיע. לצערה, היא לא יכלה. הרגע שבו היא גילתה את זה, היה הרגע שבו התברר לי שאני רוצה להגיע.
כמה ימים קודם לכן, המתוק הביע חשש כלשהו מהחיסון. הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא רוצה לקבל חיסון כי זה כואב. השבנו לו שזה לא עניין של בחירה, כי החיסון כואב רק לרגע קצר. המחשתי לו למה הכוונה ברגע קצר על ידי זה שאמרתי לו שמרגישים דקירה קטנה מעכשיו ועד... עכשיו (נתתי לשתי שניות לחלוף). הוא נרגע. אם לא היה נרגע, הייתי לוקח קיסם, דוקר את ידו חלשות לשתי שניות כדי לתת לו תחושה על מה מדובר, וכדי להסיר את החשש מהלא נודע שעלול להיות מפחיד ומטריד.
ביום החיסון, המתוק הגיע לבית הספר לא מוטרד. הלכנו לחכות ליד חדר האחיות עם הורים אחרים שהגיעו עם ילדיהם. המתנו בסבלנות וכעבור רבע שעה, המתוק הפך להיות מוטרד. הוא החל להבין שההמתנה שלו נעשית על חשבון שיעור ספורט שמתנהל במקביל. המתוק מאוד אוהב שיעורי ספורט - עד כדי כך שכשהוא הבין שאת הקצב האיטי של האחיות הוא לא יוכל לשנות, הוא הציע את האפשרות הבאה:
"אולי אתה תלך עכשיו הביתה, אני אלך לשיעור התעמלות, ואעשה את החיסון עם הכיתה שלי?"
"איזה ילד נהדר" חשבתי בליבי. אין לו כל בעיה עם החיסון. בעוד שלו ולי פתרון זה יכול היה להתאים, היה לי ברור שיש צד נוסף במשוואה שלו אצטרך לתת הרבה הסברים אם אסכים להצעת המתוק. הרי די ברור הוא שלא בשבילו (וגם לא בשבילי) אני שם. לכן, הצעתי פתרון חלופי: "אולי תלך אתה לשיעור התעמלות, וכשאראה שתורנו מתקרב, אבוא לקרוא לך".
עוד לא הספקתי לסיים וכבר ראיתי את גבו של המתוק מתרחק ממני בריצה. בינתיים, הבחנתי באמא שרצה אחרי הילד שלה, שאומר לה תוך כדי בריחה ממנה, שהוא לא מוכן לעשות חיסון.
המתוק חזר ביוזמתו כעבור רבע שעה וזמן קצר לאחר מכן הגיע תורנו ונכנסו לחדר האחיות. על מנת להפוך את האירוע למין משחק, הצעתי למתוק את האתגר הבא: המשימה שלך היא לספור מאחת ועד עשר, הכי מהר שאתה יכול, ולהספיק לסיים את הספירה לפני שהאחות מסיימת את החיסון. המתוק נענה לאתגר. לצערי, המכשול האפשרי בא דווקא מצד האחות שמצאה את הצעתי כפגיעה אישית במיומנותה, אמרה שהדבר מיותר לחלוטין כי תוך שתי שניות כל הסיפור ייגמר, ובכלל, הספירה מפריעה לה... גם המתוק וגם אני החלטנו בלי מילים שזה לא המקום להתחיל לחנך את האחות. הוא החל בספירה ושהגיע לארבע הייתי צריך לבקש ממנו לעצור, כי הוא לא שם לב שהתהליך נגמר.
כשעזבתי את בית הספר, ראיתי את האמא שקודם לכן רצה אחרי הילד שלה. שלחתי לעברה מבט שואל והיא אמרה ביאוש: הוא פשוט מסרב לעשות את החיסון.....